<h1>ארחות חיים הלכ' מילה סימן ט'</h1>
<h2>דף קלה.</h2>
גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד כשהוא מהול כשמטיפין מהם דם ברית אין צריכין ברכה. וכן אנדרוגינוס אין מברכין על מילתו שאינה ודאי כך כתב מר יהודאי גאון ז"ל ויש מוסיפין לברך אחר מילת העבדים ברוך אשר כרת ברית לאב המון גוים ותקן עמו למול הילדים ילידי ביתו ומקנת כספו כדכתיב המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך בא"י כורת הברית עם אברהם ועם (קנינו) [בניו] אחריו.
<h2>דף קלה:</h2>
וכשיתרפא הגר מטבילין אותו ביום בפני שלשה בני אדם ובהעלותו מן הטבילה מברך על הטבילה וכן ארז"ל טבל ועלה מברך בעלייתו אבל לא קודם שיטבול משום דאכתי גברא לא חזי.
<h2>דף קלז:</h2>
ואם חל יום המילה להיות בתענית אחד מארבע הצומות. כתב הריא"ף כל תענית שאין היולדת שותה בו אין מברכין על היין לפי שצריך לטעום ואם אינו טועם מוציא שם שמים לבטלה. ובתשובה כתב כשתבא מילה ביום הכפורים לא יברך המוהל על הכוס מפני שהוא מוציא שם שמים לבטלה הלא תראה כשיבא ט' באב במוצאי שבת שאנו לא נבדיל על הכוס ומי שעושה זולת זה חוטא עכ"ל. וכן נמי כתב ר' חנוך הספרדי ז"ל גאון בתשובה שאין מברכין ביום הכפורים על הכוס. ושאלו לו משאר תענית והשיב כך ראינו שכל תענית שאין היולדת שותה בו אין מברכין על הכוס בפ"ה לפי שצריך לטעום ואינו טועם. נמצא שהוא מוציא שם שמים לבטלה. עכ"ל. וכן נמי הרמב"ם ז"ל בתשובה וכן נמי כתבו הגאונים ז"ל דביום הכפורים אין מברכין במילה אכסא אלא מייתינן אסא ומברכין עליה ושפיר דמי ע"כ. וכתבו מקצת הגאונים ז"ל שאין נמנעין מלברך על הכוס לאחר מילה. ומניחין היין עד הלילה ותשתה אותו אם התינוק. ואין נותנין ממנו ביום התענית לקטן שלא הגיע לחינוך כדי שלא יסתרך בזה לכשיגדל שיזכור ויאמר זכור אני ששתיתי ביום ברית מילה ביום התענית. אמנם בעל העיטור ז"ל חולק על זה מכמה טעמים. האחד שאין מניחין הכוס שמא ישפך ובירך לבטלה. ועוד שאין להפסיק כל כך בין הברכה והטעימה וכשיטעום צריך ברכה אחרת. ונמצא שהברכה הראשונה היתה ברכה שאינה צריכה ועבר על לא תשא לפי' ביום הכפורים ובט' באב שהם תעניות חמורים אין מברכין על הכוס כלל ובשאר תעניות לפי שאינן חמורים כל כך מברכין על הכוס ומטעימין לתינוק שלא הגיע לחינוך ולא אמרינן דילמא אתי למסרך אלא ביום הכפורים ובט' באב.
אמרו חכמים כל המגיש בנו למילה כאלו כהן מקריב את מנחתו ואת נסכו על גבי המזבח. מכאן אמרו חייב אדם לעשות שמחה ומשתה ביום שזוכה למול בנו. בא וראה (כל) כחה של מילה עד שלא נימול אברהם היה נופל על פניו כשמדבר עם המקום שנאמר ויפול אברהם על פניו ואח"כ כשנימול הוא יושב כשמדבר עמו שנאמר והוא יושב פתח האוהל. וארז"ל כל האוכל עם ערל כאלו אוכל עם שקץ והרוחץ עם ערל כאלו רוחץ עם נבלה, וכל הנוגע בערל כאלו נוגע במת והפורש מן הערל כפורש מן הקבר בחייהן קרוין מתים ובמיתתן קרוין נבלה ואין תפלתן נכנסת לפני הקב"ה לפי שנאמר ואנחנו נברך יה.
ונהגו בכל מקומותינו שמי שמל את בנו או מכניס בנו או בתו לחופה שמשלים עם כל שונאיו וקורא אותן לאכול ולשמוח עמו כדי שיברכוהו ולא יקללוהו וגם מתקבצים כל הקהל זקנים ונשים וטף בליל השבת ובליל שמיני ואחר כך בא הסנדקס ונותן מעות ליולדת ואחר כך כל אחד ואחד לפי מעלתו. ומנהג זה נהגו כדי ליתן לעניות שלא תבושנה בלקחן מעות מיד אנשים ונשים וגם יש מקומות שאין ישנים כל שבעת הלילות (אלא) בבית היולדת זכר או נקבה לשמירה. כדאמרינן [ברכות נ"ד ע"ב] שלשה צריכין שימור. ובליל שמיני בכל מקום (ומגגחין) [ומנגנין] ומשחקין שם. וזהו שאמ"ר ז"ל שבוע הבן ושבוע הבת שבוע הבן קודם. וגם נהגו לעשות סעודות גדולות ביום המילה. וכן דרשו ז"ל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק. נוטריקון ביום ה' ג' שהן שמונה מל את יצחק. וקורין בה עניי העיר כי בהם המצוה יותר מן העשירים. ועוד שבהן הגדולה והשמחה והשלמה כדכתיב ושמחת בחגך וגו' והגר והיתום וגו' גם נהגו לשלוח מנות לזקנים העצבים שאין אוכלין בסעודה של מצוה ושל שמחה.
ונהגו להביא מחתה של אש במקום שעושין המילה אפילו בימות הקיץ כדאמרינן בבראשית רבה בשעה שמל אברהם ע"ה ילידי ביתו העמיד גבעת הערלות וזרחה עליהן חמה והתליעו ועלה ריחן לפני הקב"ה כקטורת ועולה שכולה כליל לאישים. אמ' הב"ה בשעה שיהיו (בני) [בניו של זה] באין לידי עבירות [ולידי מעשים רעים] אני נזכר להן אותו ריח ואתמלא עליהן רחמים. וביום המילה נהגו שלא לומר תחנה ולא והוא רחום אם יום ספר הוא לפי שאין אומרין תחנה אלא על הצרה וגם אין אומרים למנצח לפי שיום המילה יום שמחה הוא על קיום המצוה.
ונהגו למול בן שמת קודם שיגיע בן שמונה בצור או בקנה בבית הקברות להסיר חרפתו ממנו שלא יקבר בערלתו כי חרפה היא לו. וכן כתב גאון מיהו לא ידעינן למנהג טעם מן התורה ולא מדברי סופרים מיהו שפיר למיעבד הכי דלא תיעול ערלתיה עמיה כך כתב ר' יהודה בר ברזילי ז"ל. וכן נמי כתב רב נחשון וביאר דלא מברכין על המילה ומסקין ליה שמא דכד מרחמין מן שמיא והוי תחית המתים הויא ידיעה לינוקא ומבחין ליה לאבוה ע"כ. ומה שנהגו להכין כסא לאליהו לא דבר רק הוא כי במדרש מצאנו סמך לאותו דבר כדאמרינן בשעה שאמר אליהו קנא קנאתי לה' צבאות כי עברו בני ישראל את בריתך אמר לו הקב"ה לעולם אתה מקנא לי קנאת בשטים על גלוי עריות שנאמר פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו' בקנאו את קנאתי וכאן קנאת חייך שאין ישראל עושין ברית מילה עד שאתה רואה בעיניך מכאן סמכו חכמים להכין לו כסא כי הוא מלאך הברית שנא' ומלאך הברית אשר אתם חפצים הנה זה בא אמר ה' צבאות. ויש אוסרין לפרוש עליו בגד בשבת מפני שיש אהל תחתיו אלא א"כ מלא חללו בגדים. וכתב ר' נסים גאון ז"ל הגידו לי זקנים שבדור שביום שהכניסני לברית מרנא אבא אלוף ז"ל כשנכנס לבית הכנסת ואני בידו ישב שעה אחת על אותו כסא המוכן ואחר כך עמד והושיבני על הכסא האחר של מילה. ואחר שיצא שאלו אותו מה טעם כי לא ראינו מעולם מי שעשה כך ואמר להם קבלתי מן הזקנים הקדמונים. שזה הכסא מוכן לאליהו והוא מלאך הברית (ה'מ'ל) וישבתי עליו עם (הולד) [הילד] אולי יברכהו לי ומצא חכמה בברכתו. עכ"ל.
מדרש בפסוק וכל העם הילודים במדבר בדרך לצאתם ממצרים לא מלו. ר' ישמעאל אומר וכי ערלים שמעו קולו של הב"ה אלא נימולים היו ולא פרעו מילתם. ומל ולא פרע כאלו לא מל. וכשבאו ישראל לא"י אמר הקב"ה ליהושע אי אתה יודע שאין ישראל נימולין כתקנן חזור ומול אותם שנית שנ' מול את ישראל שנית וקבץ כל הערלות עד שעשה אותם כגבעה שנ' וימל את בני ישראל אל גבעת הערלות והיו מכסין הדם והערלות בעפר המדבר. וזהו שאמר בלעם מי מנה עפר יעקב כלומר מי יוכל לעמוד כנגד זכות שכסו בני ישראל במדבר בעפר לכך התקינו שיכסו הערלה בעפר ונהגו בחול יותר מעפר אחר לסימן ברכה על דרך והיה מספר בני ישראל כחול הים ואלו המכסים בעפר על דרך הפסוק והיה זרעך כעפר הארץ וכתב הב' האשכול אנשי מזרח מוהלין על המים ונותנין על פניהם ובני ארץ ישראל מוהלין על העפר מן האי פסוקא גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו. ובתשובה אנו נוהגים במים שלוקים ובהם הדס ומיני בשמים שריחן נודף יפה ומוהלין את התינוק במים ורוחצין בהם כל הנערים שם כלומר זה דם הברית שבין המקום לאברהם אבינו ע"ה. ושאלו מקמי רבי יהודאי ז"ל מהו למול על גבי עפר ואמ' שפיר דמי ובלבד שלא יעשה כן בשבת גזרה שמא יביא עפר מבחוץ.
טעם מילה על דרך הקבלה, זה החבור נקרא ספר פרישה לפי שכל העוסק בו יפרוש מן העבירה שרוב בני אדם נכשלין בה בעבור שהם נמשכין אחר יצרם בזה הדבר יותר מן העבירות. כתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו ובמקום אחר כתוב ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר. ודרשו ז"ל ביום ואפילו בשבת. ולמה נצטוינו למילה לשמונה ימים לא פחות ולא יתר. אלא א"כ נולד חולה שימתינו לו עד שיבריא (נ"א לפי שיעבור עליו קודם ברית מילה שבת שהיא ברית) לפי שיעברו עליו שבעה כוכבי לכת, שהם ברית עולם שנאמר והיתה בריתי בבשרכם. וכמו שהמחלל שבת בהכרת כך יהיה זכר לזה הולד לכשיגדל שעבר עליו קודם ברית המילה השבת שהיה ברית ראשון שחייבין ישראל לשמרו שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת כך צריך שישמור זה הברית ראשון שקבל עליו שלא יחללוהו שהוא מזרע קדש ולא יטנפוהו על ידי ניאוף לפי שהוא אות בינו ובין המביאו לחיי העולם הבא. וכן תמצא במלת מילה חצי השם י'ה' ותמצא בו השם שלם מ'ה' שעולה השם י'ה'ו'ה' כיצד י' עולה כ' ה'א' עולה ו' הרי כ'ו' ו'א'ו' עולה י'ג' הרי ל'ט' ה'א' עולה ו'א'ו' הרי מ'ה' שהוא השם (ולמ"ה) [מ"ה] רמז לאדון הכל רם על הכל שהוא צוה לנו מצוה גדולה כזאת להיות ברית בינו ובינינו ועוד תמצא במילה אלהים עם שם [הכולל] אחד. ועוד תמצא שבזכות המילה גזר הב"ה וקרע לנו את הים שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים אל תיקרי לגזרים אלא לגזורים בשביל הנמולים. ועוד שהולד הוא מקודש מן הבטן שנאמר ואת בריתי א'ק'י'ם' את יצחק וזהו "אשר "קדש "ידיד "מבטן. וכמו שהוא היה קדוש כך אנחנו צריכין להיות קדושים בזה האות שלא לחללו שאלמלא מצוה זו שעתידין ישראל לשמור לקבלה ולקיימה לא היה נברא העולם שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי. וזאת הברית היא חותמו של הב"ה שבו חתם שמים וארץ כמו שכתוב בספר יצירה שחתם רום בי'ה' והתחתונים בו'ה' וזהו שאמר הכתוב ישמחו השמים ותגל הארץ בחצי השם ברא העליונים ובחצי השם חתם התחתונים והמבין יבין. וזה החותם שם בבשרינו לברית עולם להציל ידידות שארנו משחת משוחה עמוקה של גהינם ולהצילו מדינה לכך צריך לשמור זה הברית שיהיה קדוש ולא יחללוהו. ואין השמירה בזמה ובניאוף בלבד אלא בראיית העינים ובהרהור הלב כמו שארז"ל [יומא כ"ט ע"א] הרהורי עבירה קשין מעבירה. וכל השמירה הזאת למה לפי שהעטרה דומה ליו"ד שהיא אות ראשונה של השם המיוחד ובצורה הזאת היא חקוקה בבשר עם קדוש שנברא העולם בשבילן שעתידין לקבל מצוה זו והתורה ומנין שבשביל מצוה זו נבראו שנאמר במעשה בראשית נעשה אדם באותה אדמה שיהיה כדמות חתימתינו שיתקיים העולם בעבורו.
